אידיוט חלק ב'; רומן

תקציר:
אם יִכָּפה על מישהו להכין רשימה של עשרת הרומאנים הגדולים של כל הזמנים – יתפוס דוסטוייבסקי, מן הסתם, שליש מן הרשימה. מבין ששת הרומאנים הגדולים שכתב בין השנים 1886 ל-1880, 'אידיוט' (1868, שנתיים אחרי 'החטא ועונשו') הוא אחד המועמדים הוודאיים לרשימה בלתי-אפשרית כזאת. דוסטוייבסקי התקשה בכתיבת 'אידיוט' יותר מאשר בכל רומאן אחר שלו. לפחות שמונה תוכניות שונות היו לו, ואף לאחר שכבר נדפס החלק הראשון של הכרך הראשון (הרומאן פורסם בהמשכים) עדיין לא ידע המחבר כיצד ימשיך הלאה. את חידתו של הנסיך מישקין לא פתר דוסטוייבסקי לעצמו גם כשהגיע לכתיבת הכרך השני. עתה הוא מבין שמאמציו מיותרים, וכי את תהליך החיפוש שלו עליו להעביר גם לקוראיו, כי החידה היא טבעו של הנסיך: "הנסיך כספינקס", הוא כותב במחברת הטיוטות. מישקין אינו נוקט שום עמדה בחיים שעשויה להגדיר את התנהגותו ולהגביל את אנושיותו הטהורה. התנהגויותיו הן בלתי-עקביות ואקסצנטריות בתכלית. אין הוא יכול להיכנס כליל לחיים, או לקבל איזו מוגדרות שתגביל את אישיותו, אבל דווקא משום כך הוא מפליא לחדור אל מעמקי ישותם של הסובבים אותו: הוא בעל כושר מיוחד לראות את היחסיות של כל אשר מפריד בין בני-האדם ומעניק רצינות כוזבת לחיים. התנהגותו ואישיותו של מישקין הן תמיד כאילו לא-במקום, ובכך הוא "אידיוט" גמור. לעומתו – הגיבורה הנשית של הרומאן, נסטאסיה פיליפובנה, היא "מטורפת". והנה, מסביב לשתי דמויות חריגות אלה, כל העולם נעשה עולם-הפוך. כל מצב משנה את משמעותו, ואקלים קרנבאלי-פנטסטי אופף את הכל. סביב מישקין זהו אקלים בהיר; בקוטב של נסטאסיה פיליפובנה הוא קודר ותופתי. אך גן-העדן והגיהינום מצטלבים ברומאן, משתקפים זה בזה, וכך נחשפים מעמקים ואפשרויות חדשים, לא-ידועים.

עותקים